<h1>אבודרהם סדר תפילת (חג) הסוכות</h1>
<h2>דף כז.</h2>
כתב בחידושי רב"ש, מפני מה מברכין על הסוכה כל שבעה, ובמצה אין מברכין אלא לילה הראשון. אם תאמר, מפני שהלילה ראשון היא חובה, ומכאן ואילך רשות, סוכה גם כן הלילה הראשון היא חובה בלבד, שהרי אם רצה לאכול בשאר הימים פירות, חוץ מהלילה הראשון אוכל, ופירות אין צריך לאכלם בסוכה. ואם כן מאי שנא סוכה ממצה. ויש לומר, דכי אמרינן בסוכה לילה הראשון חובה, הני מילי האכילה, אבל הישיבה חובה היא בכל הימים, שאי אפשר שלא יעמוד מעט בביתו, או ביום או בלילה, ויישן מעט, ואותו מעט צריך לעמוד בסוכה, הלכך על הישיבה מברך לישב, מה שאין כן במצה.
<h2>דף לז:</h2>
וצריך שיטול אגודת הלולב וההדס והערבה בימין, והאתרוג בשמאל, ומפרש הטעם בפרק לולב הגזול משום דהאי תלתא מצות, והאי חד מצוה. ועוד טעם אחר, מפני שהאתרוג דומה ללב, והלב בגוף נוטה לצד שמאל. ארבעת המינין שבלולב נקראין כולן בשם לולב, וכן הברכה על נטילת לולב, ומפרש הטעם בגמרא (שם) הואיל ומינו גבוה מכולם.
ושש פעמים צריך לנענע בכל יום, כנגד ששה קצוות העולם, ואלו הן. בשעה שמברך מנענע פעם אחת. ומנענע בהודו תחילה וסוף. פירוש בהודו ראשון זהו תחילה, מנענע פעם אחת, ובהודו אחרון זהו וסוף שהוא אחר ברוך הבא מנענע שתי פעמים, מפני שכופלין אותו. ומנענע באנא ה' הושיעה נא שתי פעמים, מפני שכופלין אותו, הרי ששה. והטעם שמנענעין באנא ה' הושיעה נא, ולא באנא ה' הצליחה נא, כתב בעל המנהגות, מפני שהנענוע הוא לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ולגעור בשטן, לפיכך צריך לנענעו על תפילת אנא ה' הושיעה נא, כלומר, הושיענו מאלו הנזיקין, אבל באנא ה' הצליחה נא ליכא למימר האי טעמא. ובחידושי רב"ש כתב טעם אחר, מפני ששניהם הם פסוק אחד, ואין מנענעין בפסוק אחד שתי פעמים. ובספר התשב"ץ מביא אסמכתא לזה שמנענעין באנא ה' הושיעה נא, ולא באנא ה' הצליחה נא מהפסוק, שנאמר (דברי הימים א ט"ז, ל"ג) אז ירננו עצי היער מלפני ה' וגו', וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו. ואיתא במדרש (תנחומא אמור י"ח) לפי (שבראש השנה) [שביוה"כ] באין לדון ישראל ואומות העולם, ואין יודעין מי יצא זכאי, מי יצא חייב, נתן הקדוש ברוך הוא מצוה זו לישראל, שיהיו שמחים בלולביהם, כאדם היוצא מלפני השופט זכאי, שהוא שמח, וזהו שכתוב (דבה"י שם) ירננו עצי היער, כלומר, ירננו בעצי יער, כאשר יצאו מלפני ה' זכאין, כשבא לשפוט את הארץ, ובמה ירננו, בהודו ובהושיענו. וכתב הרא"ש, ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל, והצבור עונין הודו, וכן ביאמרו נא בית אהרן, וכן ביאמרו נא יראי ה', הצבור מנענעים על כל הודו והודו, עד כאן. וכן כתבו התוספות. ומיהו העולם אין נוהגין כן. והטעם שאנו מנענעין הלולב, להודיע כי נצחנו את כל המקטרגין עלינו כדאמרינן בירושלמי דפסיקתא (פסוק ולקחתם לכם) כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא, ונקטין לולבא בידיהון. פירוש, כדרך המלכים, הנוצחין ותופסין העיירות, לוקחין הרומח ואות המלכות תלוי עליו, ועולין על ראש המגדל, ומוליכין ומביאין לכל רוח, להודיע כי המלך ניצח את הכל. והנענוע הוא, שמוליך ידיו מכנגדו ולהלאה, וינענע שם שלוש פעמים בהולכה ושלוש פעמים בהובאה. ומביאה אליו ועושה כן שלוש פעמים, ואחר כך מטה ידו לצד צפון, ועושה כן שלוש פעמים, וכן לצד דרום שלוש פעמים, ומעלה ידו לצד מעלה, ועושה כן שלוש פעמים, ומורידה לצד מטה, ועושה כן שלוש פעמים, שהוא סך הכל ששה ושלושים פעמים, וכן כתב רבינו חננאל בשם רבינו האי. ובעל העיטור כתב ונענוע דרבנן, ואזלינן ביה לקולא, ואין צריך לכל רוח שלוש פעמים הולכה ושלוש פעמים הובאה, אלא בין ההולכה וההובאה יהיה שלוש פעמים לכל רוח. וכתב עוד, מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד. מוליך ומביא למי שארבע רוחות הם שלו, והמושל בשתים הוא מושל בארבע, והמוליך לצפון ולדרום, דעת חיצוני הוא. והרא"ש כתב, לא נהגו העולם כן, אלא מוליכין לארבע רוחות, ומנהג כשר הוא, הקצרה ימיננו מלהודות למי שארבע רוחות העולם הוא שלו, ומנהג אחר הוא חיצוני, והראשון שהנהיג כן היה נראה לו שהמוליך ומביא לארבע רוחות נראה כשתי וערב, וכן מנהג הגוים לעשות בידיהם כן. והבל הוא, ואדרבה, כשמוליך ומביא לשתי רוחות, ואחר כך מעלה ומוריד, הוא הנראה כשתי וערב, שיש לו ארבע קצוות. אבל כשמוליך ומביא לארבע רוחות, ואחר כך מעלה ומוריד, יש לו שש קצוות. כתב בעל העטור, הולכה והובאה הוא הנענוע, ואין צריך נענוע שדרה ועלין. וכן כתב רבינו האי, שאין צורך נענוע שדרה ועלין, שלא אמרו אלא כדרך שאמרו בתנופה, (מנחות פרק ה' משנה ו') מוליך ומביא מעלה ומוריד.
<h2>דף מב.</h2>
וכשיטול הלולב והאתרוג בידו נותן את הכף של הלולב למטה, והופך הפטמה של אתרוג למטה, עד לאחר שיברך, כדי שתהא הברכה עובר לעשיתה. ויש אומרים שיטול הלולב בידו, ויברך על נטילת לולב ושהחיינו, קודם שיטול האתרוג. ונמצא שיברך קודם לעשיית המצוה. שאילו יטול ארבעתם קודם שיברך, נמצא שכבר יצא קודם לעשייתם, שכיון שהגביהן יצא, אי נמי יכוון שלא לצאת עד שיברך, ואף על גב דאמרינן בראש השנה (כ"ח ע"ב) דמצות אינן צריכות כוונה, הני מילי בסתם, אבל במכוון שלא לצאת לא נפיק בעל כורחה. ויש אומרים שאינו צריך לכל זה, שאינו נגמרת מצות הלולב עד אחר הנענוע, ועוד, כיון דאמרינן בפרק לולב הגזול (מ"א ע"ב), הולך לבית המדרש ולולבו בידו, עובר לעשייתן הוי. וכתב רבינו סעדיה, שצריך בשעת נטילה שיהיה פני הלולב שהוא האדום כנגד פני המתפלל, והצד הירוק שבו השדרה כלפי חוצה. ויש אנשים שאוחזין אותו היפך מזה, וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו.
<h2>דף מג:</h2>
בחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכם, ואומרים יעלה ויבא בעבודה, ונוטלין הלולב, ומברכין עליו, וגומרין את ההלל, ומקיפין התיבה פעם אחת בכל יום, חוץ מבשבת, כמו שאמרנו.
כתב רש"י, מי שאין לו לולב לא יקיף. ובשבת אין מקיפין, וכתב רב שרירא, שאין לומר הושענא בשבת, מפני התינוקות, שישמעו שאומרים גם בשבת, כמו בחול, ויבואו גם ליטול הלולב, אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם. וכתב הרב רבי יעקב בן הרא"ש (טור אורח חיים סימן תר"ס), ונראה כיון שאין מקיפין בשבת, מתברר להם במה שאין מקיפין ואין צריך למנוע מלומר הושענא, וכן כתב בעל העיטור, ואומר קדיש שלם ונפטרין לבתיהם לשלום.
<h2>דף מה.</h2>
ומתפללין תפילת מוסף. אומר שלוש ראשונות, אתה בחרתנו. מפני חטאינו, והשיאנו, ואומר שלוש אחרונות, וחוזר שליח צבור התפילה, ואחר כך אומר הושענא. ונוהגין להקיף התיבה פעם אחת בכל יום, ומעלין ספר תורה לתיבה כשמקיפין אותה, וביום השביעי מקיפין אותה שבע פעמים, זכר למקדש דתנן (סוכה פ"ד מ"ה) בכל יום מקיפין המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. ואומר אנא ה' הושיעה נא, אני והו הושיעה נא. פירש רש"י אני והו' בגמטריא אנא ה', יו"ד ה"א וא"ו ה"א. יראה שהוא והו בלא אל"ף. והם מע"ב שמות הנקובים משלוש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח, ויסע ויבא ויט. ושלשתן בני ע"ב אותיות, ומהם שם המפורש, אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון. וכן בסדר זה כולם, השם ראשון וא"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וא"ו דויט. והשם הזה והו, אני אל"ף דישראל, נו"נ הראשון דהענן, בחשבון דלמפרע, יו"ד דרוח קדים. והרמב"ם ז"ל פירש, שהוא רומז למה שכתוב (דברים ל"ב, ל"ט) ראו עתה כי אני אני הוא, ונכתב בענין תשועת ישראל והצלתם. ורצה לומר, האל שאמר ראו עתה כי אני אני הוא הושיעה נא, כמו שהבטחתנו. יראה שהוא גורס והוא באל"ף. ויש אסמכתא לזה ההיקף, מהפסוק שנאמר (תהלים כ"ו, ו') ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. לשמיע בקול תודה ולספר נפלאותיך, פירוש, ארחץ בנקיון כפי רמז ללולב, שלוקחין אותו ביד. ואסובבה את מזבחך ה', רמז להיקף. לשמיע בקול תודה, רמז להודו לה' כי טוב. ולספר כל נפלאותיך, רמז למה שאנו מבקשים מלפניו שיגיע עת הישועה, וזהו שאמר הכתוב (שם צ"ח, א') מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו.
בליל הושענא רבא נוהגין מקצת אנשים לקרות את התורה כולה מראש ועד סוף, משום דאמרינן בפרק קמא דברכות (ח' ע"א) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום. ואפשר שלא השלים כל הפרשיות עם הצבור. ולפיכך קורא בלילה הזה התורה כולה, וישתלמו פרשיותיו עם הצבור. ונראה לי שהקריאה זו אינה מועלת כלל לפוטרם מתקנת חכמים, כי קריאת התורה כולה בלילה הזה היא פעם אחת כל פסוק, מפני שאין שום אדם שיכול להשלימה כולה בלילה אחד, שנים מקרא ואחד תרגום, ולכן יש יחידים שנוהגין להשלימה כולה בחג הסוכות, ויותר טוב היה להשלימה בעשרת ימי תשובה, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (ח' ע"ב) רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו להני פרשיאתא דכולא שתא במעלי יומא דכיפורי, פירוש, כדי שלא יהא נחשב לו לעון ביום הכפורים. תנא לה חייא בר רב מדפתי. ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב. וכי בתשעה מתענין, והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדמינהו, אמר לה ההוא סבא, תני, ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר.
וביום חמישי של חולו של מועד, שהוא הושענא רבה, מתפללים כשאר ימי חולו של מועד. ויש מקומות שנוהגין להוסיף הודו לה' קראו בשמו, ואומר יוצר של שבת, ואומר במוסף כתר, כמו בימים טובים, ואף על פי שהוא חול. ומנהג יפה הוא. והטעם, מפני שהוא סוף החג וההקפה, ותשלום שבעים פרים. ועוד, כי ביום זה הוא קיום החתימה, שאנו מבקשין מלפני הבורא ביום הכפורים שיחתמנו לחיים, ועל כן נוהגין להוסיף הודו לה', ויוצר של שבת, וכתר, שאנו חושבין אותו כיום טוב. וגם נוהגין לומר כשמחזירין ספר תורה (תהלים ס"ה) למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהילה וגו', מפני שמזכיר בו ריצויים על המים, שהם מענין היום, כי למחר מתחילין לשאול את הגשמים בתפלה, וגם אומר בו פשעינו אתה תכפרם, שהיום הוא קיום החתימה, כמו שאמרנו. ומקיפין התיבה שבע פעמים, כנגד שבעה רקיעים. ויש אומרים, כנגד שבע פעמים שסבבו יריחו. ויש סמך לזה מהמסורה, כי תמצא שני ואסובבה במסורה, ואלו הן (שיר השירים ג', ב') אקומה נא ואסובבה בעיר. ואסובבה את מזבחך ה' (תהלים כ"ו, ו') כלומר, כנגד שסבבתי עיר יריחו שבע פעמים אסובבה מזבחך. ומרבים בתחנונים וריצויים על המים, ונוטלין ערבה, חוץ מן הערבה שיש בלולב והיא זכר למקדש, שהיו מקיפין בו ביום את המזבח בערבה.
<h2>דף מה:</h2>
ואמרינן בויקרא רבה (אמור ל', י"א) פרי עץ הדר, מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים. וכפות תמרים, מה תמר זה יש בו אוכל ואין בו ריח, כך ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה, ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, מה הדס יש בו ריח ואין בו אוכל, כך ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים, ואין בהם תורה. וערבי נחל, מה ערבה זו אין בה לא ריח ולא אוכל, כך ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמר הקדוש ברוך הוא. לאבדם אי אפשר, להחליפם באומה אחרת אי אפשר, שכבר כתבתי בתורתי (ויקרא כ"ו, מ"ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו', אלא יעשו כולם אגודה אחת, ויהיו מכפרים אלו על אלו, לפיכך הזהיר הכתוב, (שם כ"ג, מ') ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'. דבר אחר, ארבעה מינין שבלולב באין לרצות על המים, כשם שאי אפשר להם להתקיים בלי מים, כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא גשמים, לפיכך הזהיר הכתוב להרצות בארבעה מינין אלו לפני המקום, כדי שיתרצו לפניו, וירדו להם גשמים. עוד אמרינן בהגדה (עיין תנחומא אמור כ') למה באתרוג, שהוא דומה ללב לכפר על הרהור הלב. ולמה בהדס, שהוא דומה לעינים, לכפר על סיקור עינים, שנאמר (במדבר ט"ו, י"ט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ולמה בערבה שדומה לשפתיים, לכפר על ביטוי שפתיים. ולמה בלולב, לומר לך, מה לולב אין לו אלא לב אחד, כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ואומר במדרש, שכל המקיים מצות אתרוג עם שלושת המינין, כאילו קיים כל המצות, והטעם, מפני שחשבון אתרוג עם שלושה מינין עולה למנין תרי"ג. ואומר במדרש (תהלים י"ג, ד') אשירה לה' כי גמל עלי (תהלים י"ג, ו') אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, פרעו לי מה שהקדמתי אתכם בעולם הזה, ואני אגמול אתכם לעתיד לבא. נסכו לפני מים בחג בעולם הזה, כי כבר הקדמתי לכם באר ענו לה (במדבר כ"א, י"ז) ואני פורע לכם לעתיד לבא, יטפו ההרים עסיס (יואל ד', י"ח) אמרתי לכם טלו לפני לולב ותהללו אותי בו, כי כבר הקדמתי לכם, ההרים רקדו כאלים (תהלים קי"ד, ד') ואני פורע לעתיד לבא (ישעיה נ"ה, י"ב) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה. אמרתי לכם עשו לי סוכה, כי כבר הקדמתי אתכם (ויקרא כ"ג, מ"ג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ואני פורע לכם לעתיד לבא, וסוכה תהיה לצל יומם (ישעיה ד', ו') מי הקדימני ואשלם, הוי אשירה לה' כי גמל עלי.
<h2>דף מו.</h2>
למנחה אומר אשרי, וסדר קדושה, וקדיש עד לעילא, ומתפללין כמו ביוצר, וכן בערבית, מתפללין כמו בליל ראשון, וכבר כתבנו ענין זה בליל שני. יום שני מתפללין כמו ביום ראשון, ונוטלין הלולב, ומברכין על נטילת לולב. ולענין זמן היא מחלוקת, הרב רבי שלמה בן רבי שמשון כתב שאין לאומרו, דממה נפשך יצא בזמן שאומרים בראשון, אף אם הוא חול. דלא גרע מאילו אמרו בשעת עשיה, שיצא, ולא דמי לזמן דקידוש, שאומר בליל שני, שאותו הוא בשביל היום, ולא בשביל הסוכה, וכן כתב רש"י ור"י. ויש אומרים שצריך לאומרו, משום דלא תיקנו זמן אלא בשעת עשיה, או בשעת נטילה. ואם היה אתמול חול, אם כן לא היה (לו) [לא] שעת עשיה ולא שעת נטילה, הלכך לא יצא בזמן של אתמול. והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. וכתב הרב רבי יעקב בן הרא"ש (שם סימן תרס"ב) אפילו לפי זה נראה לי, שאם חל יום ראשון בשבת, שצריך לאומרו בשני, כיון שלא אמרו בראשון.
שחרית נכנסין לבית הכנסת, ומסדרין הברכות, וקורין הזמירות, כמו בשבת, ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון (תהלים צ"א) למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג (שם מ"ב). וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש (שם צ"ח) שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי (שם קכ"ב). ומתפללין כמו בערבית, וחוזר שליח צבור התפילה, ואחר כך נוטלין הלולב, ומברכין עליו על נטילת לולב, נטילה היא כמו לקיחה, שנאמר (ויקרא כ"ג, מ') ולקחתם לכם. ונטילה לשון חכמים הוא, במקום לקיחה, כדאמרינן נוטל אדם את לולבו, ועוד על שם שהוא מעלה ומוריד, וכתיב (ישעיה ס"ג, ט') וינטלם וינשאם כל ימי עולם. ולכך אומר לשון נטילה, שהיא הרמה, וגם מדכתיב (שמות כ"ט, כ"ז) אשר הונף ואשר הורם, גמרינן בקרבנות מעלה ומוריד מלשון הורם. וינטלם הרי הוא כמו וירימם. וכפל לשון הוא של וינשאם. ואין מברכין על הנענוע שהוא מדרבנן, אלא על הנטילה שהיא מדאוריתא. ואחר כך אומר שהחיינו.
כתב בחידושי רב"ש, מפני מה מברכין על הסוכה כל שבעה, ובמצה אין מברכין אלא לילה הראשון. אם תאמר, מפני שהלילה ראשון היא חובה, ומכאן ואילך רשות, סוכה גם כן הלילה הראשון היא חובה בלבד, שהרי אם רצה לאכול בשאר הימים פירות, חוץ מהלילה הראשון אוכל, ופירות אין צריך לאכלם בסוכה. ואם כן מאי שנא סוכה ממצה. ויש לומר, דכי אמרינן בסוכה לילה הראשון חובה, הני מילי האכילה, אבל הישיבה חובה היא בכל הימים, שאי אפשר שלא יעמוד מעט בביתו, או ביום או בלילה, ויישן מעט, ואותו מעט צריך לעמוד בסוכה, הלכך על הישיבה מברך לישב, מה שאין כן במצה.
וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לקדש מעומד, כדי שיברך קודם עשיית המצוה. והרא"ש כתב, אם כן לדבריו היה לו לקדש קודם שיכנס בה, שמיד בכניסתה הוא עושה המצוה, אלא כיון שמצות סוכה היא האכילה והטיול, אף אם מברך לאחר שישב מיקרי שפיר קודם לעשייתן, שהמצוה נמשכת כל זמן האכילה וכל זמן ששוהה בסוכה. ופירוש בסוכות תשבו, תתעכבו, כמו (במדבר כ', א') וישב העם בקדש. וכן כתב מר רב צמח גאון, אף על פי משנכנס לה צריך לברך, כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה, ויש קידוש היום וסעודה לפניו, סודרו על הכוס. והרב רבי מאיר מרוטנבורק היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול, משום דתניא נכנס לישב בה מברך, הלכך ראוי שתקדים ברכה זו לברכת המוציא, מיד אחר הישיבה. והרי"ף כתב והעולם לא נהגו כן, שאין מברכין בחול כי אם לאחר ברכת המוציא, שהתחיל הסעודה, אבל בשבת ויום טוב מברכין אחר קידוש, קודם ברכת המוציא. כתבו הגאונים, שצריך לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה. וכתב בעל העיטור, שאין עתה מנהג לברך אדם בסוכת חברו. ורבינו תם פירש, כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה, מברך על האכילה, ופוטר כל שאר הדברים, אפילו השינה, שהיא חמורה מהאכילה, שהרי אוכלין עראי חוץ לסוכה, ואין ישנין עראי חוץ לסוכה, אפילו הכי, כיון שהאכילה עיקר פוטר השאר. וכן היא דעת הראב"ד. והרב רבינו יונה.
<h2>דף מז.</h2>
ליל שמיני ערבית מתפללין כמו בלילי יום טוב. ובמקום את יום חג הסוכות הזה אומרים את יום שמיני חג עצרת הזה. ומקדש שליח צבור בבית הכנסת, ואומר זמן, כמו שנפרש לקמן. ואוכלין בסוכה, מפני שהוא ספק שביעי, ואין מברכין על ישיבתה, שאם כן היינו עושין אותו חול, וכבר קראנוהו שמיני חג עצרת. אלא שאנו יושבין בה מספק, ואין לומר בישיבתו בה האיך נעשנו חול, שכן דרך בני אדם לפעמים לישב בצל סוכה, אפילו שלא לשם מצות סוכה. ואם תאמר, למה אין נוטלין לולב בשמיני בלא ברכה, כמו שאנו עושין בסוכה. ויש לומר, משום דנטילת לולב במדינה כל שבעה אינו אלא משום זכר למקדש, שמן התורה אינו חובה בגבולין אלא יום אחד, שנאמר (ויקרא כ"ג, מ') ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', אבל במקדש חייבין כל שבעה, שנאמר (שם) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, לפיכך די לנו בשבעה, ואין חוששין לספק, אבל סוכה מן התורה שבעה, ולפיכך חוששין לשמיני ספק שביעי. ועוד, כי בנטילת לולב בשמיני יש בו איסור טלטול. אבל בסוכה אין בה אלא ישיבה. ומקדשין, ואומר זמן בשמיני של חג הסוכות, מה שאין כן בשביעי של פסח, מפני ששמיני רגל בפני עצמו, לענין פז"ר קש"ב (ראש השנה ד' ע"ב). פירוש, פיס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה. פיס בפני עצמו, רצה לומר, שהיו מפיסין בו אנשי המשמרות על הקרבן, מה שלא היו עושין כן בפרי החג, אלא היו חוזרין עליהם חלילה הכ"ד משמרות, כמו שמפורש בפרק החליל (סוכה נ"ה ע"א). זמן בפני עצמו, שמברכין בו שהחיינו, כמו ביום ראשון של חג. רגל בפני עצמו, יש מפרשים, שבתפלה ובברכת המזון אין אומר את יום חג הסוכות, אלא את יום שמיני חג העצרת. ויש מפרשים, שהוא לענין אבלות, כדאמרינן בפרק אלו מגלחין (מוע"ק כ"ד ע"ב) אמר רבינא, יום א' לפני החג וחג ושמיני עצרת שלו הרי כאן עשרים ואחד, פירוש, לענין שלושים יום, ואין צריך להשלים לשלושים יום אחר הרגל אלא תשעה ימים, נמצא שהשמיני עולה שבעה, כשבעת ימי החג. והרמב"ן פירש רגל בפני עצמו, לענין לינה, שאם היה שם ערב הרגל שילין שם, ולא ילך עד הבוקר, שהוא מוצאי יום טוב, כמו ביום הראשון, משום (דברים ט"ז, ז') ופנית בבוקר והלכת לאהלך. קרבן בפני עצמו, שהיו מקריבין כל ימי החג שבעים פרים, כנגד שבעים אומות, והיו מתמעטין והולכין, סימן לעכו"ם שיתמעטו, ולפי סדר מיעוטם היו להם להקריב בשמיני ו"ו פרים. ואין מקריבין אלא אחד, והוא כנגד אומה יחידה. ועוד, שבכל שבעת הימים היו מקריבין בכל יום אילים שנים, וי"ד כבשים, ובשמיני איל אחד ושבעה כבשים. שיר בפני עצמו, שהשיר שהיו הלוים אומרים ביום השמיני לא היה בכלל שירות החג. כדאמרינן בפרק החליל (נ"ה ע"א) בחולו של מועד, בראשון אומר הבו לה' בני אלים (תהלים כ"ט) פירוש חולו של מועד הוא קורא ליום שני של (פסח) [סוכות] כי זה מדבר בזמן שבית המקדש קיים שלא היו עושין יום טוב אלא יום אחד. בשני (שם נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים. בשלישי (שם צ"ד, ט"ז) מי יקום לי עם מרעים. ברביעי (שם צ"ד, ח') בינו בוערים בעם. בחמישי (שם פ"א, ז') הסירותי מסבל שכמו. בששי (שם פ"ב, ה') ימוטו כל מוסדי ארץ. רב ספרא מותיב בהו סימנא ה"ו מבה"י ואם חל שבת באחד מהם דוחין שיר של אותו יום למחר, והיו אומרים במקומו שיר של שבת, וכן היו דוחין שיר של כל יום ליום שאחריו, בענין שיהיה נדחה השיר האחרון, שהוא ימוטו כל מוסדי ארץ. וביום השמיני אין לומר נחזור כבתחילה, ונאמר שיר של יום ראשון, שהוא הבו לה' בני אלים, אלא אומר שיר אחר בפני עצמו. ומפרש במסכת סופרים (פרק י"ט, ב') שהוא למנצח על השמינית. ברכה בפני עצמה, מפרש בתוספתא דסוכה (פ"ד ה"י) על שם שמברכין בו את המלך, שנאמר (מלכים א ח', ס"ו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. ויש מפרשים ברכה בפני עצמה, כפירוש הראשון שאמרנו ברגל בפני עצמו, וכן מפורש בגמרא. ומפרשים ברגל בפני עצמו שאר הפירושים שאמרנו בו. שחרית נכנסין לבית הכנסת, ומסדרין הברכות, וקורין הזמירות, כמו בשבת. ומוסיפין בסוף יושב בסתר עליון (תהלים צ"א) למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג וגו', (שם מ"ב). ומתפללין כמו בערבית, וחוזר שליח צבור התפילה, וגומרין את ההלל. ואומר שליח צבור קדיש תתקבל.
<h2>דף מח.</h2>
ליל תשיעי מתפללין כמו בליל שמיני. ומקדשין, ואומרים זמן. ולמחר מתפללין כמו ביום שלפניו.
<h2>דף נו.</h2>
ומקדשין ואוכלין ושותין בסוכה. וסדר הקידוש, יין וקידוש היום וסוכה, ואחר כך זמן. לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה. ורבי יעקב ברבי שמשון כתב, דדוקא בליל ראשון של סוכות יש לברך זמן לבסוף, משום דקאי אתרויהו, אסוכה ויום טוב, אבל בליל שני צריך לומר זמן קודם סוכה, לפי שהזמן לא קאי אלא היום טוב. ואבי העזרי כתב, שזה אינו, שהרי בכל מקום אומר יקנה"ז, אף על פי שהזמן אינו אלא בשביל הקידוש, ולא בשביל ההבדלה. ועוד איתא בפרק החליל הלכתא סוכה ואחר כך זמן, ואינו מחלק בין ליל ראשון לליל שני, לכך יש לומר זמן בסוף, אפילו בליל שני וכן נוהגין. וכתב הראב"ד, שאם ירדו גשמים בליל ראשון של סוכות, בענין שלא יוכלו לאכול בסוכה, שיברך למחר שהחיינו, כשישב בסוכה, מפני שברכת שהחיינו שברכו בלילה הראשון אינה עולה אלא ליום טוב בלבד.
